לכבוד ראש השנה: חמשת הפיוטים הכי מרגשים

לכבוד ראש השנה: חמשת הפיוטים הכי מרגשים
כבר אלף שנה שיהודים מאמינים קמים לפנות בוקר בחודש אלול ואומרים פיוטי "סליחות", לקראת הימים הנוראים. מבין אלפי הפיוטים שנכתבו, עשרות זכו להיכלל בתפילה המסודרת - והם מרטיטים את נפש המתפללים. ד"ר עדן הכהן, מומחה לפיוט מ"מכללת הרצוג - גוש עציון", בחר חמישה שריגשו אותו במיוחד

מנהג הסליחות עתיק ימים הוא, בן למעלה מאלף שנים. בני עדות המזרח משכימים עם שחר למעמד הסליחות החל מראש חודש אלול, בעוד שאחיהם האשכנזים מצטרפים אליהם רק בשבוע שלפני ראש השנה. אוזניהם של אלו ואלו כרויות לניגונים המרעידים את נימי נפשם.

יסודו של מעמד הסליחות הוא אמירתם של שלוש עשרה מידות של רחמים ושל פסוקי מקרא, המספרים בשבחו של האל השב ומוחל לברואיו על חטאיהם. בין אלו לאלו נאמרים הפיוטים. במרוצת הדורות יצרו הפייטנים אלפי פיוטי סליחות - רבים מהם כבר מזמן נשכחו מלב ושקעו בתהום הנשייה, אך כמה מן הפיוטים מוסיפים לחלחל אל מעמקי לבנו ולעורר בנו מדי שנה חרדת קודש, געגועים לייעודנו המקורי וחרטה על כסילותנו ועל דלותנו הרוחנית.

חמשת הפיוטים שאציג בהמשך הם קומץ זעיר מאוצר פיוטי הסליחות והימים הנוראים. אין הם משקפים אלא את טעמי האישי ואת זיכרונותיי השלובים בהם.

1. במוצאי מנוחה
בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה
הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה
לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה

זו היא פתיחתו של הפזמון החותם את מעמד הסליחות הראשון של בני עדות אשכנז, שנערך תמיד במוצאי יום השבת ("מה לך נרדם!". אמנם הפייטן האנונימי אינו בעליהן המקורי של מילות התדהמה המכאיבות הללו: רב החובל בספינתו של יונה הנביא, שבעיצומה של סערה נוראה מצאוֹ ישן שנת ישרים בירכתי הספינה, הוא שהטיב לנסח את הקריאה שיש בה טרוניה ויש בה הפתעה, אך יותר מכול יש בה אכזבה נוראית מטבעו של האדם להעלים עיניו מן הרעה המתרגשת לבוא – "ויקרב אליו רב החֹבל ויאמר לו, מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד' (יונה א', ו'). הפייטן הוא זה שברגישות ובתבונה דימה את שגרת חיינו היומיומיים לתרדמה. כל השנה כולה אנו בטוחים כי ערים אנו, הוֹ כמה ערים אנו, ונתונים במירוץ החיים המתמיד – לימודים ופרנסה וקריירה ושֵׁם ותהילת עולם ורגעים היסטוריים בהם העולם כולו עוצר נשימתו... הבל הבלים זועק הפייטן, הבל הבלים... כל העת הזו אסורים אתם בחבלי תרדמה. אינכם עוסקים בייעודכם האמיתי, אלא אצים אחוזי תזזית אחר הבלי השעה. דווקא עתה, לעת שחר, בעוד קורי השינה על עיניכם, עליכם למהר ולהתפקח ולפנות אל תכליתכם המקורית "בטרם ימים פונים".

2. אם אפס
אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן אַל נָא נֹאבְדָה עַל כֵּן, יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן
מחבר הפיוט הזה, הנוהג בכל עדות ישראל – אשכנזים, ספרדים ואפילו בקהילות תימן – הוא רבי אפרים מרגנשבורג, חכם בן המאה ה-12 ותלמיד חבר לרבנו תם, גדול בעלי התוספות. בפיוטו הוא נקט בתחבולה שירית מיוחדת, אך כדי לתארה יש צורך לבאר תחילה את כוונת דבריו: אם חדלו קרבנות מישראל, ובטל אפילו הקרבן הדל ביותר שהיה שני בני יונה (=קֵן בלשון הפייטן) שמחירם רבע שקל, ואף אם משכן ה' (= אוהל בלשון הפייטן) התרוקן משכינת האלוהים, אל נא יאבד עם ישראל בזכות אביו הזקן אברהם, שמוכן היה לעקוד את בנו במצוות הבורא. השורה הרביעית בפיוט 'יש לנו אב זקן' המרמזת לאברהם, היא קטע פסוק מן המקרא, אך הפסוק במקורו איננו מכוון כלל לאברהם. הוא ציטוט מדבריהם של אחי יוסף המספרים למשנה למלך מצרים, שאין הם מזהים אותו כאחיהם – 'יש לנו אב זקן' (בראשית מד, כ). אבל רבי אפרים טמן כאן רמז מתוחכם למתפלל: אל נא תעצור במילה 'זקן' שבפסוק, זכור גם את המשכו... ומהו המשכו – 'יש לנו אב זקן, וילד זקונים קטן'! אם כן, לא רק באב זקן מדובר כאן, אלא גם בפעוט קטן, יחיד לאביו ולאמו, שנולד להם לעת זקנתם, ושעתה חייו תלויים לו מנגד...

3. עת שערי רצון להיפתח
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַק
אָמְרָה 'לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק'
עָנָה 'יְהִי לִבֵּךְ בָּאֵל בּוֹטֵחַ'
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

נחרת בזיכרוני בבוקרו של יום ו' בתשרי תשנ"ז, בבית כנסת ירושלמי קטן. החזן אץ רץ באמירת הסליחות ואני נותר מאחור, מתוסכל מכך שאיני מצליח לעמוד בקצב התפילה. לפתע, בפיוט העקדה, משהו מתרחש. החזן מקריא את מילות הפיוט וקולו נשבר. הוא מליט פניו בטלית, ויבבה חנוקה נשמעת מבעדה. הקהל מחריש. אחד מזקני המתפללים ניגש אל החזן, וכנראה מציע לו בלחש להחליפו, אך החזן מניע בתוקף את ראשו לאות שלילה, ואחר רגע מתעשת וממשיך באמירת הסליחות.
המתפללים כבר סיימו את תפילתם וקיפלו את טליתותיהם. ואני, אורח במניין, לא מצליח להתגבר על סקרנותי, ושואל את אחד המתפללים: "מה קרה כאן באמצע הסליחות?!", והלה לוחש באוזני: "הבן שלו, ילד בן 11, היה בקו 18... הבן היחיד שלהם".

מה היה חלקה של שרה בסיפור עקדת יצחק? המקרא אינו מספר על כך מאומה. שרה אינה מגיבה לצו האלוהי להקרבת הבן, אינה שותפה להליכה הממושכת אל הר המוריה, אינה עדה לעקדת בנה יחידה ואינה מודעת להצלתו ברגע האחרון. הפער הסיפורי מולא בידי דרשנים ופייטנים.

4. ונתנה תוקף
בסיפורו הידוע של רבי אמנון ממגנצא (היא מיינץ שבגרמניה), שמסר נפשו על קדושת השם וחיבר את הפיוט סמוך להסתלקותו מן העולם. מאוחר יותר למדתי כי המחקר האקדמי גורס כי המעשייה איננה עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות, ושלמעשה היצירה היא "סילוק", הפיוט האחרון במערכת הפיוטים הארץ-ישראלית המכונה "קדושתא".

תחילה נתמלאתי חרון אף על החוקרים המנתצים בהתמדה כל מיתוס היסטורי שעליו גדלנו ונתחנכנו. היום כבר איני כועס, כי העיון בפיוט הנשגב מגלה בו דווקא ניחוחות ארץ ישראליים מובהקים. באשכנז ובצפון צרפת כרי דשא מוריקים מאופק עד אופק והשמיים אפרוריים ימים רבים בשנה. בארץ ישראל, לעומת זאת, ה"חָצִיר יָבֵשׁ" וה"צִיץ נוֹבֵל", השמיים כחולים רוב

ימות השנה וה"עָנָן כָּלֶה, ה"רוּחַ נוֹשָׁבֶת" וה"אָבָק פּוֹרֵחַ". רק פייטן ארץ-ישראלי יכול להתבונן בדרך זו בתופעות הטבע שמסביבו ולהתמלא תחושת אפסות וארעיות אל מול הנצח האלוהי.

בשנים האחרונות מעורר הפיוט הנפלא בלב המתפללים את זכרם של חללי צה"ל בכלל, ושל חללי מלחמת יום הכיפורים בפרט. קיבוץ בית השיטה איבד במלחמה 11 מבניו והתעטף ביגון נורא. המלחין יאיר רוזנבלום, ששהה בקיבוץ בשלהי שנות ה-80, חש בצללי העצב החומקים בין שבילי הקיבוץ ויצר לזכרם של הנופלים לחן מופלא למילות הפיוט.

היום אני שמח כי "ונתנה תוקף" פיוט ארץ ישראלי הוא. טוב לי לחוש כי פייטן ארץ-ישראלי חש יראת אלוהים והתמלא חרדת דין, ענווה והכרה באפסות האדם ובארעיותו מתוך התבוננות בנופי ארצנו ובתופעות הטבע האופייניות לה. ואולי בכלל היה הפייטן מיושבי הגליל, כרוב תושבי ארץ ישראל בימיו, ואולי פסע במשעולי העמק, אולי אף סר לבית השיטה? מילים שנחצבו מלבבו של בן הארץ הזו חברו לצלילי מלחין ישראלי והוקדשו לזכרם המקודש של הנופלים על הגנת העם ומולדתו במלחמת יום הכיפורים... אף אלו בעיניי הרהורי תשובה.

אדון הסליחות.... ותיק בנחמות / משה אוסי
ככלל הסליחות בנוסח ספרד נושאות אופי אישי, ותוכנן הוא אפסות האדם מול הבורא ובקשת מחילה פרטית. אחד מפיוטי הסליחות המפורסמים ביותר הוא הפיוט:
אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת. בּוֹחֵן לְבָבוֹת. גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת. דּוֹבֵר צְדָקוֹת. חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
הפיוט נכתב על פי סדר הא"ב, והוא מונה את הנהגותיו של הקב"ה בעולמו ומשבח את מידותיו, כשמחד גיסא מציין הפייטן את נוראותו של האל, יודע כל, שאין נסתר ממנו דבר בצמוד לרחמיו וחסדיו לבריות, ומאידך גיסא עומדים בני האדם מול הא-ל ומבקשים על נפשם, כשהם מודים בחטאם, ואף על פי כן - רחם עלינו, כי אתה הוא אדון הסליחות היודע לנחם בני אדם, ואם לא למעננו, כי אז למען 'בְּרִית אָבוֹת'.
אני מבקש לנתח שני ביטויים: א. וָתִיק בְּנֶחָמוֹת. ב.חוֹקֵר כְּלָיוֹת.
א. וָתִיק בְּנֶחָמוֹת - המלה 'ותיק' מופיעה בלשון חז"ל במשמעות של נאמן, שאפשר לסמוך עליו. מכאן נוצר הביטוי 'תפילת ותיקין' שהיא תפילת שחרית מוקדמת שבה קוראים את קריאת שמע סמוך להנץ החמה, מסיימים את ברכותיה עם הנץ החמה, ועומדים מיד לתפילת העמידה בדיוק בזמן הנץ החמה. המקור למונח "תפלת ותיקין" הוא מסכת ברכות כ"ו: "דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרים אותה (את קריאת שמע) עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה (שמונה עשרה)". ישנה סברה שהמלה שאולה מהערבית 'ות'יק' – נאמן. ובפיוטנו 'וָתִיק בְּנֶחָמוֹת', במשמע נאמן הוא הא-ל, ואנו סומכים עליו שינחם אותנו, שהרי החוטא דומה לאבֵל. בימינו קיבלה המלה משמעות של אדם הנמצא במקומו או בעיסוקו זמן רב, שיש לו ניסיון רב, ותיק בארץ או בעבודה. ובשנים האחרונות, בגלל ריבוי אוכלוסיית הקשישים הוקם משרד ממשלתי לאזרחים וָתיקים - וָתיקים בקמץ. (בהזדמנות זו נעשה שירות לאוכלוסיה זו - לקבלת תעודת אזרח ותיק ולבירורים בנושא ניתן להתקשר לטלפון 02-6547025).

ב.חוֹקֵר כְּלָיוֹת – מבחינה פיסיולוגית תפקיד הכליות הוא להפיק שתן מן הדם על ידי תהליך משולב של סינון, ספיגה והפרשה. בעת העתיקה האמינו, שהמחשבות והמצפון של האדם נמצאים בכליות, כפי שאומר ירמיהו (י"ז י'):"אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו". ובאופן מושאל משמש המושג 'מוסר כליות' לחרטה על מעשה רע כפי שאומר דוד: "אֲבָרֵךְ אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף-לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תה' ט"ז ז'). וחז"ל אמרו: כליות יועצות ולב מבין ... ושתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה, ואחת יועצתו לרעה, של ימין לטוב ושל שמאל לרעה; ז"א הכליות משמשות את הנפש למחשבות. ר' אברהם אבן עזרא כתב "כי נקראו כליות מגזרת 'נכספה וגם כלתה נפשי', כי שם כוח התאווה למשגל", כלומר הכליות מעוררות את תאוות המין; ויש אומרים כי היחיד של כליות הוא כלי, ואיבר זה הוא מעין כלי להפרשת השתן. נחזור ל"חוֹקֵר כְּלָיוֹת" – הקב"ה יוצר לבבות בני האדם, מבין מעשיהם, חוקר ובוחן את מחשבותיהם הנסתרות.